תחושת אנרגיה בין הידיים – מה זה באמת אומר בטאי צ’י ובצ’י קונג

read here the english version of this post

רבים שמתחילים לתרגל טאי צ’י או צ’י קונג חווים תופעה דומה. אחרי כמה דקות של עמידה שקטה או תנועה איטית, הם מרגישים חום, דגדוג או תחושה מגנטית עדינה בין כפות הידיים. לעיתים זה כל כך מוחשי, שכאשר מקרבים את הידיים זו לזו, נדמה כאילו משהו בלתי נראה דוחף חזרה.

במסורת הסינית זה נקרא צ’י (Qi) - אנרגיית החיים או הכוח הפנימי שזורם בגוף. אבל לפני שממהרים להסברים מיסטיים, כדאי להבין את זה גם מהצד המסורתי וגם מהצד המדעי.

כאשר עומדים בשקט, נרגעים ונושמים לאט, הגוף עובר ממצב של מתח ומאמץ למצב רגוע יותר, של מערכת העצבים הפרסימפתטית. השרירים משתחררים, זרימת הדם משתפרת, והפאשיה שהיא רקמת החיבור שמקשרת בין כל חלקי הגוף, נעשית פחות מתוחה, יותר גמישה ומוליכה טוב יותר.

באותו זמן מערכת העצבים נעשית חדה ורגישה יותר. אתה מתחיל לשים לב לתחושות שהיו שם תמיד, אך נעלמו מתחת לשכבות של מתח ורעש פנימי.

מהזווית המדעית, התחושה בין הידיים יכולה להיות קשורה לשדה הביואלקטרי של הגוף. כל תא חי מייצר מטען חשמלי קטן. כשהקשב מתייצב והגוף רגוע, ניתן להתחיל לחוש את הזרמים הזעירים האלה העוברים ברקמות. ישנם חוקרים הסבורים שהפאשיה משמשת כמוליך ביולוגי, שמעביר אותות וזרמים עדינים בגוף.

לכן, התחושה הזו אינה דמיון. זו צורת מודעות מעודנת – שיחה שקטה בין הפיזיולוגיה של הגוף לבין תשומת הלב שלך, שנעשית אפשרית רק כשאתה נוכח ורגוע באמת.

בטאי צ’י, תחושת האנרגיה הזו היא הבסיס ליכולת שנקראת טינג ג’ין, “הקשבה”. דרך ההקשבה הזו אתה מתחיל להרגיש לא רק את שיווי המשקל שלך, אלא גם את הכיוון, הכוח והכוונה של אדם אחר. מה שמתחיל כחום עדין בין כפות הידיים לפעמים כמו חיבור של חוטים גמישים ולא ניראים, מתפתח בהדרגה לרגישות של כל הגוף מודעות עמוקה שמאפשרת להישאר רגוע, יציב ומחובר גם תחת לחץ.

יש המשווים את התחושה הזו לשדות הפלזמה שדיבר עליהם ניקולה טסלה, או לתופעות אלקטרומגנטיות אחרות. ההשוואה אינה מדויקת, אך היא עוזרת לדמיין: גם הגוף האנושי נושא בתוכו זרמים ותקשורת חשמלית עדינה, אך במובן ביולוגי ולא מכני. אינך “מייצר” חשמל, אתה פשוט לומד לחוש את השדה הטבעי שהגוף שלך כבר מייצר.

כאשר המודעות הזו מתפתחת, היא משנה לא רק את האימון שלך, אלא גם את החיים עצמם. אתה מתחיל להרגיש מתח לפני שהוא הופך לכאב, חוסר הרמוניה לפני שהוא הופך לעימות, וחוסר יציבות לפני שהוא הופך לנפילה.

זו המטרה האמיתית של אומנויות הלחימה הפנימיות, לא לרדוף אחר כוחות מסתוריים, אלא ללטש את הקשר בין גוף, נשימה ותשומת לב, עד שתנועה ומודעות הופכות לאחד.

אני רון מלצ'ט, מתאמן באומנויות לחימה פנימיות למעלה מ־25 שנה.מדריך מוסמך. עבורי, התחושה של אנרגיה בין הידיים איננה המטרה, היא השער. ההתחלה של אימון פנימי אמיתי. רוצים ללמוד טאי צ׳י איתי ? לחצו פהאת הבלוג הזה באנגלית אפשר לקרוא פה read here the english version of this post